שלום חנוך - לפעמים פותח דלת

שלום חנוך בן 75 וקשה לי להישאר אדיש.

אמן שמבחינתי הוא עמוד תווך, פורץ דרך, ותחנת תרבות במוזיקה הישראלית.

כותב ומלחין מחונן, רגיש ומוכשר, חודר ונוקשה, עדין ומלטף, רך ורוקיסט, ילד מאוהב ונביא זעם – הכל ביחד. 

מה שמאד בולט אצל שלום מההתחלה, למרות היותו יוצר שצריך קהל, זו הסגירות שלו. עולמו הפנימי אותו הוא שומר קרוב, ולרוב, לא מקרב אותך אליו. בסרט "שבלול", הוא מתאר דווקא את אופיו של אריק איינשטיין כשבלול, מתכנס בעצמו, אוהב להיות בבית, אך למעשה התואר הזה מתאים גם לו עצמו.

המופנמות הזו התפוגגה בשנות ה-80 עם שלושה אלבומים מוחצנים כמו "חתונה לבנה", "מחכים למשיח ו"רק בן אדם". אבל שלום האמיתי בעיני לפחות הוא אדם בתוך עצמו. לפעמים פותח דלת, מקבל מכר, אבל לרוב, אדם בתוך עצמו נסגר.

באלבום "אור ישראלי" שיצא ב-2003 ישנה פנינה. שיר בשם "אהבת נעוריי". השיר נוגן בהופעות, אבל חנוך לא רצה להכניס אותו לאלבום. רק לחץ של משה לוי, הקלידן והשותף המוזיקלי, שכנע אותו להקליט את השיר.

השיר מדבר כפשוטו – על אהבת נעוריו של שלום (שהייתה אמיתית לגמרי ושמה אילנה דוידוביץ'), כנער צעיר בקיבוץ משמרות וגרמה לו אחרי זמן רב, לפתוח שוב את מגרות העבר ולכתוב שורות בלתי נשכחות, לא מאד אופייניות ואף חושפניות כמו אלה, על מי ששברה את ליבו ואפילו לא ידעה זאת:

"הייתי ילד בלילות עצוב
משוטט לבד לא נתתי לאיש לדעת
את היית אהבת נעורי…"

"מסתכל איך את רוקדת
מסתובבת ונצמדת
רק אני צופה מהצד
אני נשאר ואת עוזבת
רחוקה לא מתקרבת
זיכרון שעולה בי שוב
פרדס רטוב יללת התנים
ואת שהיית אהבת נעוריי".

מזל טוב שלום, ותודה על כל מה שנתת!